חברת החשמל לישראל בעמ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן של המבקשת, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת"), בפני תביעת המשיבה, חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן "המשיבה"), על הסך של 5,935 ₪.

המשיבה הינה המעביד של מר הוברמן ירון (להלן: "העובד הניזוק"), אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 25/12/2003. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי. העובד הניזוק, כפי שנטען בכתב התביעה, נאלץ להעדר מהעבודה מיום 25/12/2003, בוקר יום התאונה, ועד ליום 31/12/2003. המשיבה שילמה לעובד את שכרו עבור כל תקופת ההיעדרות, ולא קיבלה כל החזר מהמל"ל, ונותרה התביעה לסך 3,927 ₪, שערכם המשוערך הינו בסך 5,935 ₪. המסגרת הנורמטיבית להגשת תביעת השיבוב של המשיבה מבוססת על החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק ההטבה"), וכן על הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

טענות ההגנה של המבקשת

1.הקשר הסיבתי בין אישור המחלה לתאונה

המבקשת טוענת כי לאור החומר הרפואי הדל אשר הוגש, קם ספק בעניין הקשר הסיבתי בין אישור המחלה לתאונה. טענה זו נדונה במקרה דומה ע"י כב' השופט לבנוני, בת"א (שלום חיפה) 24347/06, בנק לאומי בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (מאגר נבו), ושם נקבע כי: "פשיטא, מקום שהמל"ל מאשר תשלום דמי פגיעה, הוא עושה כן אך על יסוד טעמים רפואיים המשכנעים אותו, בין השאר, הן בהעדר כושרו של הנפגע לעבוד, והן בכך שהעדר כושר זה גם נובע מתאונת עבודה, וגם נובע מסיבה רפואית וקשר סיבתי שלה לפגיעה. אכן, לא נעלם ממני כי אילו היו התובעות מגישות את התביעה כנגד הנתבעת, סביר להניח שהן היו נדרשות להמציא את התיעוד הרפואי גופו. לטעמי הדבר נובע ראש לכל, מן הדרישה, בתביעת נזיקין, לאמוד פיצויי נזק המגיעים לניזוקים... לצורך הוכחת תשלום השכר בהקשר לתקופת אי כושר המזכה בדמי פגיעה, די לסמוך על אישורי המל"ל. בנסיבות אלה על הנתבעת לבקש לסתור אישורים אלו, ככל שבידה טענה מבוררת בעניין זה".

בענייננו אני מוצאת, כדעתו של כב' השופט לבנוני, כי די באישור המל"ל, המכיר בתאונה כתאונת עבודה, כגושפנקא לקשר הסיבתי בין אישור המחלה לתאונה.

2.סוגי מעבידים

אין חולק כי המדובר בתביעת מיטיב – מעביד – שעובדו נפגע בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. כן צורף אישור מהמל"ל המאשר כי הפגיעה הוכרה כתאונת עבודה, מכתב התביעה ניתן ללמוד כי התובעת הינה מעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות חוק הביטוח הלאומי (נפגעי עבודה), משכך בעבור תקופת הזכאות הראשונה, לא התקבל שום תשלום מהמל"ל (סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי).

 3.זכות התיחלוף - סוברוגציה

המבקשת טענה כי תביעת המיטיב היא תביעת סוברוגציה במקום תביעת העובד, ככל שעסקינן בתביעת שיבוב של המיטיב, ולכן כפופה זכות השיבוב למגבלות על הפיצוי לעובד הניזוק "מכאן, המשמעות של כפיפות לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לרבות חובת ניכוי המס (ראה ע"א (מחוזי חיפה) 12622-04-09 הפניקס נ' בית חולים מאיר, פסק דין מיום 1/3/10 (מאגר נבו)). לצורך הוכחת תשלום השכר בהקשר לתקופת אי כושר המזכה בדמי פגיעה, די לסמוך על אישורי המל"ל.

4.חישוב שגוי של סכום התביעה

הצדדים חלוקים בינהם על סכום הפיצויים אותו יש לשלם לעובד, ובעיקר סביב שיטת חישוב הפיצויים. שיטת חישוב שכרו של העובד, וגובה הפיצויים הנגזרים ממנו, נדונה בפסקי דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שדנו, כל אחד, בערעור על מספר תביעות שיבוב דומות והיא המחייבת לענייננו. לפי קביעת בית המשפט בע"א (מחוזי חיפה) 4526/07 דיסקונט נ' הפניקס, פסק דין מיום 29/12/08 וכן בע"א (מחוזי חיפה) 11201-01-09 הדר נ' ריבוע כחול, פסק דין מיום 27/8/09, (מאגר נבו): "כאשר חישוב ההטבה נעשה על בסיס שכר חודשי יש לחלק את השכר החודשי למספר הימים בחודש הרלוונטי (בין אם זה 30 או 31) ולאחר מכן להכפיל במספר ימי ההיעדרות" ואולם בהמשך נקבע כי ניתן להגיע לאותה תוצאה ע"י חילוק ב-25 ימים, והפחתת ימי המנוחה מימי אי הכושר.

המבקשת טענה לטעויות בחישוב מרכיבי השכר וגובה השכר, ואף הציגה תחשיב נגדי. לעניין ניכוי מרכיבים שאינם שכר, בתוספת הפרשות מעביד קבעה השופטת וסרקרוג בע"א 12622-04-09 הנ"ל כי "המעביד כמיטיב בא בנעליו של הניזוק והוא זכאי במסגרת תביעת התיחלוף למלוא הסכומים שזכאי היה להם הניזוק מן המזיק..." בהמשך פסק הדין היא מדגישה "ובענייננו, יש להוסיף ולהדגיש, לכל הטבה מסוג שהוא שוות כסף אשר לו זכאי כל עובד כחלק מהגדרת המונח "שכר" בחוק הגנת השכר, לרבות יחסיות משווי מענקים...", סבורני כי אין מה להוסיף לעניין ההטבות. בנסיבות אלו לא סתרה המבקשת את תחשיב התביעה, שלא כלל תוספות לשכר, כגון מענק לימודים ועיתון, אשר הוחרגו בפסיקה. שכרו של העובד ברבעון הקודם לתאונה לא ידוע כיוון שלא צורפו תלושים לגבי החודשים שקדמו לתאונה או דו"חות המל"ל בהם נתוני שכר לתקופה הקודמת לתאונה. יחד עם זאת צורף תלוש משכורת חודש דצמבר 2003, אשר לפיו הגישה המשיבה את תביעתה, וגם ב"כ המבקשת בחישוביו הנגדיים הסתמך על אותו תלוש וממנו גזר הנתונים. אם כך אני מסיקה, שתלוש המשכורת שצורף מקובל על שני הצדדים לביסוס נתוני התביעה. המחלוקת העומדת בין הצדדים הינה בגין ההטבות הסוציאליות, או בהגדרה מדוייקת יותר התוספות לשכר, כפי שכבר הזכרתי בהחלטותיי הקודמות, וכפי שכבר נכתב בהחלטה זו השופטת וסרקרוג קבעה באופן מפורש "לכל הטבה מסוג שהוא שוות כסף ..", אינני סבורה כי הדברים יכולים להתפרש בכמה פרשנויות, ולכן עמדתו של המבקש אשר מבקש לקזז את ההטבות הנוספות לשכר הבסיס של העובד ומשתלמות באופן קבוע, אינה מתקבלת.

כעולה מתלוש המשכורת המצורף וכן מחישובי הצדדים עולה כי שכרו ברוטו של העובד ללא הטבות סוציאליות הינו 14,445 ₪. כמו כן יש לנכות מס הכנסה, במקרה דנן ניתן ללמוד מתלוש השכר כי גובה המס הינו 25%, (למרות שמבדיקתי את ניכוי המס בפועל כעולה מהתלוש היחיד שצורף, אחוז המס שהופחת הוא מעט נמוך יותר- 22.5%, אך באין נתונים על הרבעון אין דרך מוכחת וחד משמעית אחרת לניכוי מס באחוז שונה, ובחישוביי יופחת מס בשיעור של 25%), ולכך להוסיף את התנאים הסוציאליים החודשיים / התוספות הקבועות אשר משתלמות מדי חודש בשכר העובד, גם הם בניכוי אותו שיעור מס, "הסכומים שהם בעלי יסוד של קבע" והכל לפי הפסיקה.

כאמור לעיל המל"ל אישר 7 ימי אי כושר מיום 25/12/2003 עד ליום 31/12/2003, ולא שילם למשיבה דבר, שכן ימים אלו נכנסים לניכוי של "תקופת הזכאות הראשונה".

לפי הפסיקה יש לחלק את הסכום החודשי לימי החודש ולכפול בימי אי הכושר, או לחלק ב-25 ואז להפחית את ימי המנוחה.

לפי חודש, 481.50=14,445:30, 481.50 ליום, כפול 7 נותן 3,370.50 ₪.

לפי 25 יום: 577.80=14,445:25. 578₪ ליום, בחודש דצמבר 2003 היה ה-27, יום שבת, ימי השבתון של העובד העובד 5 ימים בשבוע, על כן יש לכפול את המנה מחלוקה ב-25 יום ב-6 ימי עבודה, והתוצאה היא 3,467 ₪.

בהפחתה של מס הכנסה בשיעור של 25% ע"פי הפסיקה: 3,370.50-25%=2,528 ₪